מעין בן-חורין 

מעין (טרי) בן - חורין  1988 - 2007
 

הייתה בה עוצמה נדירה, לדעת בדיוק מה היא רוצה, מתי, איך, כמה ולמה ולהילחם על זה בכל מחיר, למול כל המכשולים והמחסומים שהציב לה העולם. היא שילמה הרבה מחירים עוד לפני ששילמה בחייה, וגם אנחנו, המשפחה, לא תמיד רווינו נחת. למדנו הרבה עליה ועלינו במסע שנגדע באיבו.

מעין הייתה מהיום שנולדה ה"קטנה שלנו", בת הזקונים שנגזר עליה להיות במרכז העניינים. היא הצליחה לרכז הרבה תשומת לב ומאמץ משפחתי סביב ההתמודדות שלה ואתה על דרכה. כולנו גידלנו אותה, אמא, אבא והאחיות הגדולות, אבל האמת היא שכבר מזמן, עוד בחייה, ידענו לומר שהיא גידלה אותנו אולי הרבה יותר.

מעין לא הייתה ילדה של מסגרות.  אבל בבוא העת להתגייס, היא נלחמה על הזכות לשרת בצבא, וחלמה להיות מדריכת נהיגה על האמרים,... אבל לא הספיקה לקבל את המנילה.

יום אחד היא החליטה שקוראים לה מהיום "טרי". וכמה שזה היה משונה ובבית זה לא ממש עבד, היא התעקשה, עד שבסוף היא השלימה, או שאנחנו השלמנו עם זה שיש לה שני שמות, וזה בסדר.

היא הייתה הכי עצמאית, עקשנית ואסרטיבית, וגם הכי תמימה ונאיבית. ולמרות הקושי בהתמודדות עם כל מה שסטנדרטי וכרוך ב"הליכה בתלם", היא הפתיעה בכל פעם מחדש עם היכולת להצליח בקלות, כאילו במקרה, במקום שאחרים נדרשו להשקיע הרבה מאמץ. היא הייתה ניגשת למבחן בגרות בלי לשבת קודם אפילו שעה ברצף, אחרי יום-יומיים של רפרוף בספרים במטבח או מול הטלוויזיה... ומצליחה כך פעם אחר פעם. היא הייתה פשוט ילדה מבריקה...

היו לה ידיים טובות, שידעו לתת ביטוי מופלא לנפשה הסוערת, והשאירו אחריה תכשיטים שצרפה, ורהיטים שניגרה, וציורים שעדין מעטרים את החדר שלה, שאת קירותיו צבעה בצבע בורדו עז. אצל מיכל בסטודיו, שם יצרה, היו לה רגעים של סיפוק, ותסכול, ונחת, וכעס, ואהבה, וציפייה, ואכזבה ותקווה,... ודרך היצירות שלה והרבה אינטראקציות מסביב, היא נבנתה גם כאדם. ומדי פעם, בלי להתחייב הייתה אומרת שאולי, והיא עדין לא בטוחה ולא יודעת, אבל אולי, היא תלמד אומנות בבצלאל כשתהיה גדולה.

החופש היה אהבתה הגדולה מכל. היא אהבה את הנדודים בין מחנה הפליטים של גאידמק בניצנים, פסטיבלים כמו בראשית ובומבמלה ו"שריצות", כמו שאהבה לקרוא להן, אצל חברים חדשים וישנים מכל רחבי הארץ. רק אחרי לכתה גילינו את כל החברים שאספה במהלך מעט שנות נעוריה...

"היא הייתה חברה אמיתית.. ודואגת" כך הם אמרו אחרי לכתה, ואור, שהייתה החברה הכי טובה של מעין , מהבית ממול, אומרת ש"כמוה אין". ויש כנראה עוד הרבה דברים שלא ידענו עליה, ולא הכרנו בה. אחרי הכול, היא הייתה באמת ילדה לא רגילה, מורכבת ולפעמים מסתורית.  

איך אפשר לסכם אותך, יקרה שלנו, לכמה מילים בעמוד... אי אפשר. אהבנו אותך כל כך. וככה סתם בגיל שמונה עשרה ושבוע החיים הסוערים שלך נגמרו. ואנחנו נשארנו בלעדייך עם חיים שהשתנו לעד... 

המשפחה  -   עינת, רעות, אברי ורבקה.

יהי זכרה ברוך.