יעקב אדמיאלי 

יעקב אדמיאלי   1917-2007

יעקב נפטר ביולי 2007, חודש בדיוק לפני שמלאו לו 90 שנים. חודש לפני כן עוד עבד בחלוקת הדואר ביובלים ויום לפני כן נפרד מחברה אהובה שהגיעה מעבר לים, בהרמת כוסית יין כשברקע נשמעו צליל "לילות קיץ" של ברליוז.
כמה רומנטי וכמה אופייני לו: יעקב היה איש של רומנטיקה ושל אידאות, לא של נאמנות לאשה, משכנתאות, חיתולים, אספות הורים, גיל ההתבגרות ושוב משכנתא. את ההתמודדות עם קטנות שוחקות אלה השאיר לאחרים.

חייו שהיו מלאי תהפוכות והרפתקאות החלו במשפחה בורגנית מסורתית בסיגט שבטרנסילבניה. הוא היה הילד התשיעי, בן זקונים להוריו ומשהו מזה נשאר בו לתמיד. ממדי גופו הקטנים ועיניו התכולות סיפקו תפאורה תואמת.

בגיל צעיר החל לנגן בכינור והמוסיקה הפכה לאהבה גדולה שליוותה אותו לאורך כל חייו וממנה לא נפרד אף פעם.

בגיל ההתבגרות התפתחה בעיר הולדתו תנועת 'הבונים', כוח משיכתה פעל עליו והביא לפרידתו מהמשפחה ולעלייתו ארצה עם מייסדי קיבוץ מעגן. יעקב היה חלוץ של ממש – הרועה את הצאן בבקעת יבנאל, מנגן בחליל בשדה ובכינור , בתזמורת הקיבוצים. הוא היה שותף לחיבוטי הנפש של חלוצים נוספים, ידועים שבהם חנה סנש ויהודה שרת, שמצאו עצמם לחוצים בין אהבת המוסיקה והקיבוץ.

הוריו וארבע מאחיו עם משפחותיהם נספו בשואה. בעקבות זאת יצא בשליחויות חשאיות הן להצלת שארית הפליטה בהונגריה והן להעלאת נוער בדרך לא דרך ממרוקו.

בהונגריה נתפס ובילה כשנה במה שכינה "בית הבראה", שם איבד את שיניו אך לא את חיוכו והחיוב של החיים.

משליחותו למרוקו לקח אתו את הפרנקופיליות , ועדה של חניכים ששמרו על קשר עמו לאורך המשך חייו בהיותו להם כאח בוגר.

הפילוג בתנועה הקיבוצית הביא לפרידה מכאיבה מאנשי מעגן שהיו יקרים לליבו ומהכנרת שאהב.

הכניעה "לדין התנועה" הביאה אותו לקיבוץ בית אורן עם קבוצה מחזקת. שוב חזר לחקלאות והתאהב בנופי הכרמל. הקיבוץ שוב לחץ על יעקב לעסוק בחינוך ובהוראה והוא ידע להוציא מתוק מעז – התנה קבלת התפקיד בלימודי מוסיקה. סוף סוף בגיל חמישים יצא ללימודי מוסיקה בסמינר אורנים ולאחר מכן עסק בתחום גם בסמינר הקיבוצים. במשך כל השנים רכש חברים רבים וכמובן גם חברות ואהב לארח בביתו הצופה על נחל אורן.

המשבר בקיבוץ בית אורן הביא אותו לביתנו ביובלים, (יעקב הוא אח אביו של נועם) וגם כאן ידע

ליצור לעצמו מסגרת חיים שיש בה עבודה, ( תמיד טען שהיא זו ששומרת עליו), שמח בעבודה

שהייתה בצומת של מפגש עם אנשים רבים. שמח לשרת ולעזור ברוח טובה, בחן ובנימוס.

בצד זה היה כדרכו אינדיבידואליסט, חי בקנו, עסק במוסיקה, קריאה ושאר הנאות החיים.

הוא פיתח קשר מיוחד עם ילדינו שהיה להם כסב וראה גם בכך מתנה שהחיים הגישו לו.

אפשר לומר שיעקב אהב את החיים והחיים אהבו אותו.

יהי זכרו ברוך.

חגית ונעם לבנה.