עדי פלד 

עדי פלד 20.4.2012 -  27.7.1954  

 

עדי נולד ברמת גן, כבן בכור במשפחתו.  בילדותו  עברו לבאר שבע, בעקבות עבודתו של האב כקצין בצה"ל. את רב שנות ילדותו העביר בחיפה, והחל מכיתה י' למד בתיכון "בליך" רמת גן.

 

עדי, כתלמיד מוכשר, נשלח ע"י בית הספר לקורס לאלקטרוניקה באוניברסיטת ת"א. בקורס זה, באופן אקראי, עדי ואירית נבחרו לעבוד כזוג על פרויקט הסיום. 

הזוגיות שהחלה במקרה בקורס, הובילה לנישואים, ונמשכה 41 שנה, עד לכתו מאתנו.

 

בעקבות השרות הצבאי בחיל האוויר, החליט עדי ללמוד הנדסת אווירונאוטיקה בטכניון, מקצוע שהיה באותה עת בחיתוליו. לאחר סיום הלימודים התמחה בתחום ההנעה הרקטית, ועם השנים נהפך לאחד ממיטב המומחים בארץ ובעולם בנושא.

למרות מעמדו והישגיו המקצועיים, שמר תמיד על צניעות ואורח חיים פשוט. הוא מעולם לא התרברב בהישגיו, ואף למשפחתו הקרובה לא סיפר על שלל הפרויקטים החשובים שבהם לקח חלק משמעותי. רק לאחר מותו נחשפנו למקצת מפועלו והישגיו הרבים, להערכה המקצועית אליו, ולתרומתו המשמעותית לביטחון המדינה.

 

המשפחה והחברים הכירו את הצד היותר קליל של עדי. את אהבת החיים שלו, והאהבה לאנשים, הנכונות לעזור תמיד, החיוך הכובש, חוש ההומור הייחודי, האהבה לריקודים, ולטיולים בארץ ברגל ובג'יפ, והרצון ללמוד ולחקור כל דבר.

למרות העבודה התובענית, הקפיד עדי לקחת את משפחתו לטיולים לחו"ל שתמיד זרמו באופן מפתיע ללא תכנון מוקדם.

עדי היה איש שיחה מדהים ובעל ידע רחב ומגוון. הוא דיבר  עם כל אדם בגובה העיניים, והקפיד לתבל בבדיחה או שתיים. עדי התברך גם בחוש טכני מעולה, ו"ידי זהב" ואהב (וגם הצליח) לתקן הכול בעצמו,  ואפילו  קישט את הבית בפסלים שיצר בנפחות.

 

למרות עומס העבודה הרב, לא וויתר על פעילויות ההתנדבות בישוב, וביחידת הגיפים של משגב.

אבל יותר מכל בלטה אהבתו לילדיו, שהיו הדבר החשוב ביותר בחייו.  האהבה לשי שנולד ב-1983 ולסיוון , ילידת 1992 , לא ידעה גבולות.

למרות שהאמין בחינוך קפדני, היה אב מפנק, דואג וחם. את מעט זמנו הפנוי הקדיש לילדים, ותמיד  שמח לעזור להם בכל דבר ובכל שעה משעות היום. בשבילם עדי היה מוכן להוריד את הירח וגם את השמש.  

 

לאחר שחלה בסרטן ב- 2010 הוא סירב להיכנע. הוא נלחם והצליח בשארית כוחותיו לסיים את הפרויקט עליו עבד, ואכן, במידה רבה בזכותו, הפרויקט נחל הצלחה מרשימה ביותר.

הוא התעקש לא לתת למחלה להפריע לו להמשיך לחיות ולנצל כל רגע. מעולם לא התייחס לעצמו כאיש חולה, ולא נתן לעצמו הנחות. גם מאיתנו המשפחה דרש כל תקופת מחלתו להמשיך כרגיל.

הוא היה כל כך גאה ששי סיים בהצטיינות את לימודיו כמהנדס מכונות ב-  2010, ולמרות מצבו הבריאותי  התעקש עדי להגיע לבה"ד 1 לטקס סיום קורס קצינות של סיון.

 

מכתבי התנחומים הרבים שקבלנו, כולל מכתבים ממנהלים בכירים בארץ ובחו"ל, האנשים הרבים שהגיעו לנחם, ודרך הנצחתו המיוחדת ע"י התעשייה האווירית, הוכיחו לנו בכמה נפשות הוא נגע, וכמה השפיע למרות צניעותו.

 

החלל שהשאיר לא יכול להתמלא.  

 

יהי זכרו ברוך.

 

 

ההספד שנישא בלוויה ע"י ראש הפרויקט עליו עבד עדי.

 

עדי שלנו היקר,

אנחנו נפרדים ממך היום , מתקשים להאמין ולעכל.

איבדנו היום חבר אמיתי לדרך, אדם, מקצוען, מהאנשים המובילים במדינה בהנעה הרקטית.

מקצועיותך היא שם דבר, עובדת היותך אוטוריטה בתחום הובילה למעורבותך בכל הפרויקטים בתחום . ב-כ-ו-ל-ם.

בחרת לפני כחמש שנים להצטרף לתעשייה האווירית , בראיה ובאמונה שעליך להוביל פיתוח חדש, להשפיע , וזאת מתוך תחושה חדורת שליחות ואמונה ביעדים.

אישיותך הכובשת , שמחת החיים שלך, סחפה במלמ את כ-ל הסובבים אותך.

מקצוען מהמעלה הראשונה. חד לשון, עוקצני, ביקורתי מאוד ועתיר ניסיון.

נפלה בחלקנו הזכות לעבוד יחד.

אתה תמיד במרכז העניינים. מעורב בכל הפרטים , ומצוי בכל תחום ובכל נושא.

בכל התלבטות ושיחה, באורח פלא, עדי מגיח מקצה המסדרון, מעדכן , מביע עמדה נחרצת ובאמתחתו נמצאות כל התשובות לכל השאלות... ." ושלא יתווכחו איתי", נהגת לציין," אני עוסק בנפיצים...."

אספר על אירועי היום שבו נפל המנוע במלמ מהמתקן. היית בדרכך לטיפול כימותרפי נוסף.

מיד כשנודע לך על כך, חזרת למפעל, ניגשת  לאתר האירוע , ומשם  התקשרת אלי ואמרת : "לא  קרה למנוע כל נזק. ראיתי. בדקתי. נטוס איתו".

וכמו שאמרת , אכן כך היה. צדקת. כמו תמיד.

כך כמובן הוחלט בהמשך, אחרי כל הבדיקות המקיפות שנערכו.

עדי, אתה הרי יודע, המנוע הזה שלך יטוס בקרוב, טיסת בכורה עולמית,  ואתה תלווה אותו יחד איתנו בטיסתו הראשונה, במבטך השלו ובחיוכך הציני , תביט בו מלמעלה, תשגיח  ותאמר:

" אמרתי לכם, הכול יפעל כשורה".  (הערה : הטיסה התקיימה מאוחר יותר, והייתה הצלחה כבירה)

 

עדי, כמו בכל דבר שעשית, נלחמת עד הסוף. ובגבורה.

אתה לוחם וגיבור למופת.

למרות הכאב שבודאי קרע אותך בפנים, המשכת לעבוד כרגיל, לחייך, להתלוצץ איתנו על התספורת, להצליף לכל עבר בלשונך המחודדת,  ולטעת בנו את התחושה שיהיה בסדר.

איש פשוט ואמיתי. בכל המפגשים  עם האמריקאים, וגם בטקסים, תמיד הבהרת חד משמעית:

 " אני אגיע בג'ינס. ובנעלי ספורט.  ושכולם יקפצו לי..."

אוהב חיים אמיתי. סחפת את כולנו באמונתך.

אתה איש משפחה מסור , באיזו גאווה סיפרת לי על סיוון בתך הקטנה שהתגייסה למסלול מיוחד והשלימה קורס קצינות. ואיך התרגשת כל כך לקראת טקס הסיום בבה"ד 1, אותו פירטת באוזני בפרטי פרטים. הפצפונת הזאת, אמרת לי: " מעכשיו , בנוסף לזה שאני עובר לדום מתוח בנוכחותה, אני גם צריך להצדיע לה.... "

תמיד סיפרת בהרחבה ובשמחה : " אני עובד אצל הילדים שלי. ונהנה מזה",

משפחת פלד היקרה, זכרו ותרומתו האדירה של עדי לא ימושו מאיתנו. הם חלק בלתי נפרד מהווייתנו.

 

‏‏‏וכפי שכתבה מרגלית, חברה קרובה, לחודש ללכתו מאיתנו

 

פרידה מעדי,

 

בעודי מעלה על הכתב אודות עדי, רואה אני את זיו פניו הקורן אלי.

אוהב חיים וכמה לגמוע מהם בכל עת, אם בשקידה, אם בשוטטות ברחבי העולם.

למנות את כישרונותיו הרבים דרושים אין ספור מילים, אך כל מה שלמד -  הזרים לסביבתו.

כי כזה היה , איש שיחה שליו ונינוח, חכם ושנון, המעניק משמחת החיים שלו, אם בהקשבה ואם מהידע הבלתי נדלה שרכש.

 

עדי השאיר אחריו סימני דרך לכל בני ביתו.

החברות עם אירית הייתה הרבה יותר מזוגיות – שניים שהם אחד!

ההורות לשי וסיון בוטאה, לאורך כל הדרך, בדוגמא אישית ובהעברת התובנות דרך אורחות החיים,  שעם זה הם ימשיכו את דרכם בנתיבו - גם אם לא יימצא לידם.

 

ברבות השנים נוכל תמיד לחזור ולומר על צאצאיו, במראה או בהתנהלות: "ממש כמו עדי" – כך תלווה אותנו דמותו שלא תיפוג לעולם.

עדי, ליבנו דואב שנגזר עלינו להיפרד ממך, אך מהעונג שחווינו את אישיותך הקסומה, נותר לנו חיוך גדול בלב.

כמה טוב עשית לנו.

 

ת.נ.צ.ב.ה.